פני יהושע על גיטין כ״ד

1 בגמרא וממקום שבאת מה להלן צריכה כו' ופירש"י כלומר הואיל ומינייהו גמרינן נגמור נמי להא כו' ואע"ג דבסמוך מסקינן דהא דצריכה לומר היינו בשהתנה עליה הבעל אפ"ה לא תיקשי מאי איריא ממקום שבאת ותיפוק ליה שצריכה לקיים כמו שהתנה הבעל משום דנראה ברור דהא דמסקינן בשמעתין דאמר לה הבעל כי מטית התם אימר קמיה בי דינא בפ"נ כו' לאו בתורת תנאי קאמר לה אלא מכיון דאמר לה שמוסר הגט לידה בתורת שליחות ממילא דעיקר הדין הוא שצריכה לומר וכל שלא אמרה הפסידה לענין שצריכה קיום חותמיו אף בדליכא ערעור ועיקר הטעם הוא שכך תקנו חכמים כדי שלא תחלוק בשליחות כדאיתא בריש מכילתין דף ה' וא"כ א"ש הא דקאמר וממקום שבאת פירוש דכמו שלא חילקו בשליחות לענין דנאמנת בח"ל אף בדאיכא ערעור ה"ה והוא הטעם שלא חילקו לענין שצריכה לומר בפ"נ ואם לא אמרה הפסידה דאפילו בדליכא ערעור צריכה קיום חותמיו ודו"ק ועיין בסמוך:

2 שם בגמרא ממאי מדקתני כו' ולא קתני שהכתב ופה מוכיח ופירש"י ולאביי לא איצטריך למיתני פה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי קס"ד דרב יוסף דהא שפיר קאמר אביי ופשיטא דהכי הוא. ולענ"ד דאפ"ה דייק רב יוסף שפיר דהו"ל למיתני נמי פה מוכיח משום דפה גט עדיף מפה דמיתה מהטעם דאמרינן בריש מכילתין כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק וכמו שכתבתי שם הטעם כיון שאומרים בפ"נ תו לית ליה לאשתמוטי ומידק דייקי משא"כ בעדות מיתה דאפי' עד מפי עד נאמן לא דייק כל כך ואביי לא נחית לחלק בכך ודו"ק:

3 שם אשה מכי מטא לידה איגרשה לה ופירש"י ואי בעיא למקלייה מגורש' היא ואינה צריכה אלא לראיה בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא עכ"ל. ויש לתמוה דאדרבא מש"ה צריכה לומר לענין דאי אתי הבעל ומערער שמזוייף הוא לא משגחינן ביה ונ"ל משום דלשון המשנה דקתני צריכה לומר משמע דאיירי לענין שתנשא בלא קיום ובדליכא עירעור איירי דלענין עירעור הבעל הו"ל למימר נאמנת אם אמרה בפ"נ וממילא ידעינן דאם לא אמרה אינה נאמנת ומדנקיט לשון צריכה משמע דאיירי בדליכא עירעור לכך פירש"י בזה הסגנון. אמנם מיהא שייך נמי קושית הגמרא לאידך גיסא למה נאמנת בדאיכא עירעור כיון דלאו שליח היא ומאי שנא מכל הנשים שגיטן יוצא מתחת ידן שצריכים קיום בדאיכא ערעור וע"ז מסיק הש"ס דאיירי בדאתני הבעל שמוסרה לידה בתורת שליחות וא"כ הרי היא ככל השלוחין שצריכין לומר ואם אמרו נאמנין אף בדאיכא ערעור ואם לא אמרו צריך קיום אף בדליכא ערעור כן נ"ל שיטת הסוגיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים אבל הריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שפ"ה כתב דקושיית הש"ס היינו דוקא למה נאמנת בדאיכא ערעור אבל לענין שצריכה לומר אף בדליכא ערעור לא שייכא קושית הש"ס והאריך מאד וכתב שמעולם לא שמע קולא כזו להתיר בלא קיום אשה שהיא בחזקת אשת איש והובאו דבריו בש"ע א"ע סימן ק"מ. ואני תמה על תמיהתו דא"כ אף בדאמרו בפ"נ למה נאמנת כדמשמע להדיא בשמעתין אע"כ כיון דמדאורייתא א"צ קיום ומש"ה האמינוה ואוקמוה אדאורייתא וא"כ כ"ש שיש לומר כן דבדליכא ערעור אוקמוה אדאורייתא שא"צ קיום וכיון שגיטה יוצא מתחת ידה וליכא ערעור נאמנת כמו שנאמנת לומר מת בעלי ויש לי להאריך בזה ובדברי השגת הראב"ד ז"ל בענין זה ואין כאן מקומו:

4 תוספות בד"ה חצרה כו' וא"ת למה ליה למינקט כו' הו"ל למימר משום שליחות עצמה כו' עכ"ל. נראה ברור שזה דוקא לשיטתם לעיל בד"ה והא לא חזרה משא"כ לפירש"י ז"ל דעיקר הטעם בהא דלא חזרה שליחות אצל הבעל היינו דוקא היכא שהשליח נעשה בעל דבר א"כ לא שייך כלל הכא האי חששא דאף שנעשה השליח עצמו אח"כ שליח לקבלה לא איכפת לן כיון שאינו בעל המעשה וק"ל:

5 גמרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' עד סוף הפרק. וכתב הר"ן ז"ל דאשמעינן מתניתין דאע"ג דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה שלא התנה הבעל כלום אלא מסרה לה לגירושין אפ"ה צריכה לומר בפ"נ עכ"ל. ולא כתב הטעם ונ"ל דאע"ג דבכל דוכתא קי"ל שכל אדם נאמן במיגו מיהו הכא כך היתה תקנת חכמים שצריכה לומר כדי שלא תחלוק בשליחות כיון דלפי דבריה היא נעשית שליח להולכה. מיהו שמעינן מדברי הר"ן ז"ל דכשאומרת שניתן לה לגירושין אינה צריכה לקיום חותמיו דאל"כ אין מקום לדברי הר"ן ז"ל וזה דלא כשיטת הריב"ש ודו"ק:

6 סליק פרק המביא

7 כל הגט פרק שלישי

8 תוספות בד"ה כל הגט כו' בסופרים העשוין כו' לענין גט מודה כו' וס"ת נמי פסלינן בפ"ב עכ"ל. משמע מלשונם לכאורה דפסולא דס"ת היינו משום דלהתלמד עבידא וקשיא לי דהא מסקינן שם דבלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וליכא ודוחק לומר דאיירי כגון שכתב שמו ושמה אח"כ על הגליון. והאמת יורה דרכו דהתוס' לא נתכוונו כאן אלא להוכיח סברתם דיש לחלק בין סוטה לגט דהתם סתמא כשר והכא פסול כמו שפירשו בפרק שני וע"ז מייתי מס"ת והיינו מל' הש"ס דקאמר אי משום כריתות דאית בה הא בעינן לשמה אלמא דכה"ג לא מיקרי לשמה וע"כ משום דמסתמא פסול בגט ונפקא מינה דאף לפמ"ש התוס' בסמוך דההיא להתלמד דהכא בלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות כלל אפ"ה נפקא מיניה לסתמא דעלמא כגון שהסופר כתב בפירוש לשם הבעל והאשה אלא שלא שמע מפי הבעל אפ"ה קי"ל דפסול אע"ג דבכה"ג כשר בסוטה והיינו משום דסתמא פסול בגיטין וכשר בסוטה מהטעם שכתבו בפרק שני וזה ברור בכוונת התוס' כמבואר מדבריהם בפ"ק דעירובין ע"ש ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל כאן ועיין בסמוך. ומילתא דתמיהא מידכר דכירנא מה שהובא בהגהת אשר"י בשמעתין ובהגהת מרדכי בשם רבינו יואל שאם לא כתב שמו ושמה בגט כשר בדיעבד ותמיהא לי מההיא דמסקינן בפ' שני גבי ס"ת למאי ניחוש לה הא בעינן שמו ושמה וליכא אלמא שאין כאן ריח הגט וצ"ע. ויש ליישב דמ"מ כיון דלכתחילה מיהא צריך לכתוב שמו ושמה תו לא חיישינן דלמא אקדים זוזי לספרא דרוב סופרים בקיאין וכותבין כדין דהיינו שמו ושמה ולמילתא דלא שכיח לא חיישינן ועיין מ"ש לעיל בסוגיא זו:

9 תוספות בד"ה יתר מיכן כו' וא"ת בהכותב טופסי גיטין הו"ל למימר יתר על כן כו' וי"ל דההיא בבא לא תני כלל לאשמעינן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם אינן מובנין לי דסוף סוף כיון דסתמא פסול לא שמעינן מכל הנך בבי דמתניתין אלא מההיא א"כ הו"ל למיתני בהדיא דסתמא פסול ולמיתני יתר מיכן ויש ליישב דכל הנך דמתניתין תחילת הכתיבה הוא בהיתר אלא שפסול לגרש בהן ומש"ה קתני להו משא"כ סתמא כההיא דטופסי גיטין לא שכיח כלל שהרי הסופר אסור לו לכתוב סתם תורף הגט לשם גירושין כדאמרינן צריך שיניח כו' וא"כ לא דמי להנך דמתניתין אם לא כדי להתלמד וא"כ לא מיקרי סתמא דבלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות והיינו בבא דרישא ומעיקרא נמי לא קשיא להו להתוס' אלא כיון דסוף סוף תנא לבבא דטופסי גיטין והו"ל למיתני יתר מיכן וע"ז תירצו שפיר דהתם נמי לא קתני משום איסורא דתורף אלא משום התירא דטופס וממילא ידעינן דתורף אסור ופסול כן נ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתני יתר מיכן נטל ספר תורה לגרש בו כבר כתבתי דלק"מ דס"ת בלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וק"ל. ואף את"ל דמשכחת לה שכתב שמו ושמה על הגליון אפ"ה לא שייך למיתני בהדי הנך לפמ"ש דלא קתני אלא הנהו שתחלת כתיבתן בהיתר וק"ל:

10 בד"ה לאיזו שארצה אגרש כו' ואור"י דאפילו מאן דסבר כו' משום דוכתב לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהסוגיא דלקמן באיבעיא דרב אושעיא לרב יהודה וכל השקלא וטריא דלקמן ונראה דהנך אמוראי דלקמן ודאי סברי דבעלמא נמי אין ברירה אבל ר"י כתב כן לשיטתו שפסק בפרק בית כור ובמסכת נדרים פ' השותפין כמ"ד יש ברירה וא"כ הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תיקשי להו סתמא דמתניתין דהכא וכ"כ מהרש"ל ז"ל בספר ים של שלמה במס' בבא קמא פ' הפרה ע"ש ולקמן אפרש באריכות כל הסוגיא:

11 רש"י בד"ה הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא ליה לא חיישי' לאיסור אשת איש כו' עכ"ל. מדקדוק לשונו נראה דדוקא משום האי חששא קשיא ליה אבל אי לאו האי חששא לא איכפת לן במה שאין גט מוכח מתוכו אף למאי דקס"ד דאתיא כר' מאיר וכן נראה מלשון רש"י בכמה דוכתי וכמו שכתבתי לעיל דף כ"ב גבי דבר שיכול לזייף אלא דלפ"ז קשיא הכא קושיית התוספות דלמאי דמוקי לה בעידי מסירה אמאי קאמר ור' אלעזר היא דהא כר' מאיר נמי מיתוקמא וע"י ע"מ. ולענ"ד נראה ליישב דעיקר דיוקא דדייקינן הא גדולה מצי מגרש אפילו לכתחילה משמע והיינו משום דלישנא דמתני' קשיא דבכולהו בבי קתני פסול לגרש בו והכא קתני לא יגרש בו את הקטנה ואמאי לא קתני פסול לגרש בו את הקטנה אע"כ דלדיוקא אתא לאשמעינן דלגדולה מיהא מותר לגרש בו לכתחלה וא"כ מסתמא היינו כסתם גירושין בכל מקום וא"כ תו לא מצינן לאוקמי כר' מאיר דלר"מ כיון דלא בעינן עידי מסירה בשאר גיטין אי איתא דהכא צריך דוקא ע"מ תו לא שייך שפיר דיוקא דמתניתין אע"כ דאתיא כר' אלעזר דלדידיה בכל הגיטין בעינן ע"מ וא"כ אתי שפיר דיוקא דמתני' דלגדולה שפיר מצי לגרש לכתחלה כדין שאר גיטין ואע"ג דבשאר גיטין כשרוצה לינשא אינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי שאף רש"י ז"ל סובר כן עיין דף כ"ג והכא צריכה להביא לפני הב"ד. מיהו מתניתין לא איירי בהיתר הנשואין אלא עיקר דין גירושין קתני דגדולה מצי לגרש כדין שאר גירושין כן נ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בענין אחר בשם הרמב"ן ז"ל משום דבלא"ה לא מיתוקמא מתניתין כר"מ דהא אפי' מצאו באשפה כשר ע"ש. מיהו אי לאו דקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל דאי לאו דמיתוקמא בע"מ וכר"א דוקא יש כאן חשש איסור להסופר לכתוב הגט לבעל שיש לו שני נשים ששמותיהן שוות דשמא ימסור לה הבעל ע"י עידי חתימה לחוד ואח"כ יערער ויאמר לא אותך גרשתי אלא לחברתך וממנה נפל ומצאתו וע"י כן יכול לקלקלה דבכה"ג חיישינן בפ' גט פשוט דף קס"ז וכפי' מהרש"א ז"ל שם והכא איכא למיחש יותר דוק ותמצא ובפ"ק דמציעא מוכח להדיא דלכתחלה לא כתבינן היכא דאיכא שום צד חששא ועוד שהרי יכול להפסידה ג"כ הפירות והכתובה ע"י טענה זו תדע דהא אפי' במוקדם דחד יומא חיישינן לפסול הגט שתפסיד האשה הפירות שלא כדין וכ"ש הכא שיוכל להפסידה לגמרי ע"י ערעור זה ומש"ה לא מיתוקמא כר' מאיר אף אי לא בעי מוכח מתוכו אבל כר"א אתי שפיר כיון דלעולם בעינן ע"מ וא"כ תו לא מצי לערער ולהפסידה כלום אלא דמדקדוק לשון רש"י ז"ל לא משמע כן ונראה דעיקר מילתא נקיט אף למאי דמוקמינן כר"א אפ"ה מחמרינן שצריכה להביא עידי מסירה לפני הב"ד כשרוצית לינשא והיינו משום חומרא דאשת איש ולקושטא דמילתא כתב כן ודו"ק ועיין בסמוך:

12 תוספות בד"ה בעיד' מסירה ור"א היא אבל לר"מ בעינן שיהא מוכח כו' עכ"ל. והיינו משום דקשיא להו דלמאי דמוקי בע"מ למה הוצרך לומר ור"א היא ואמאי לא מוקי לה אליבא דכ"ע ואפילו כר"מ וע"י ע"מ אע"כ דלר"מ לא מהני ואף שכתב בלשון הש"ס דלא מצי לאוקמי כר' מאיר מהני טעמא דכתיבנא אין בזה סתירה לדברי התוס' דאינהו לטעמייהו שכתבו לעיל דף ד' ובכמה דוכתי דלר"מ נמי לא סגי לעולם בשום גט אלא ע"י ע"מ עם עידי חתימה וא"כ לפ"ז ודאי הוי מצי לאוקמי הכא כר"מ אלא ע"כ משום דלדידיה בעינן מוכח מתוכו אבל מ"ש בלשון הש"ס היינו לשיטת הסוברים דלר"מ לא בעינן ע"מ ודו"ק:

13 בא"ד וא"ת דתנן בפ' גט פשוט כו' ופריך בגמרא וליחוש כו' ומשני הכי אמר רב כו' והשתא היכי מיירי כו' עכ"ל. ולכאורה כל אריכות דבריהם בזה הם אך למותר דבלא"ה ע"כ הא דמביא התם שני יוסף ב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה היינו שלעולם אין מתירין לינשא אלא ע"י שיעידו עידי מסירה ששניהם היו בשעת הגירושין וא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות דלמה לן כולי האי כיון דאיכא ע"מ אפילו זה שלא בפני זה נמי שרי ע"י שיעידו שזו היא אשתו שגירש בפניהם ואפשר שכתבו כן לאלומי הקושיא דעל התרצן היה באפשר לומר דתקנתא דפסיקא נקיט לגרש זה בפני זה כגון שאין האשה לפנינו בשעת הגירושין ושולח הגט ע"י שליח אבל על המקשן מקשו שפיר דבשום ענין לא מצי לאקשויי. מיהו לפמ"ש בלשון הש"ס אתי שפיר דהסוגיא דהכא היינו ממש כסוגיא דהתם. תו יש לי לדקדק מאי מקשו התוס' לעולם דהתם איירי בדלא הוחזקו ונהי דאמרי' לקמן דלא חיישינן היינו דיעבד. אבל אכתי מקשה שפיר לכתחלה היכי כתבינן וכדפרישית לעיל מסוגיא דב"מ וצ"ע: